ויה דל קורסו

ויה דל קורסו הוא רחוב מרכזי ברומא הנמצא במרכז ההיסטורי. הרחוב מחבר בקו ישר בין שתי כיכרות, מהמפורסמות בעיר, פיאצה ונציה ופיאצה דל פופולו. אורך הרחוב כ-1.5 ק"מ והיום מצויים לאורכו מבנים היסטוריים, חנויות רבות וכנסיות. בעבר שימשו המבנים כארמונות של השכבות הגבוהות ושל עשירי רומא, והמקום היה אופנתי מאוד. במאה ה-16 העביר האפיפיור לרחוב זה את הקרנבל המפורסם ופה התנהלו מרוצי הסוסים כמו גם המרוצים המשפילים בהם הכריחו את היהודים להתחרות בריצה לעיני הצופים הלועגים. מרוצי הסוסים הפראיים היו המפורסמים ביותר ולהם כולם חיכו. כך הוקמו לפעמים באופן מאולתר מרפסות בבתים, ואלה נשכרו על ידי הציבור. גם תיירים רבים הגיעו לצפות בקרנבל והשאירו את רישומם ביומנים, ספרי מסע, איורים וציורים. בביקורי יצא לי לעבור שוב ושוב דרך הרחוב, ונראה שאם רק הייתי רוצה הייתי יכולה לעמוד ליד כל מבנה ולהביט, רק שהיו כל כך הרבה אנשים שצעדו איתי על המדרכה הצרה שהבנתי שגם עלי להמשיך ללכת.

כיכר סנט פטרו

כיכר ספניה

מזרקת האוניה בכיכר ספניה

קמפו די פיורי

בית הכנסת הגדול והמוזיאון היהודי

חיכיתי לביקור שלי בבית הכנסת הגדול של רומא. זהו אחד מבתי הכנסת הגדולים והיפים בעולם, כך סיפרו לי. באמת כשהגעתי לבית הכנסת הסגור בגדרות ושמור כמובן – התרגשתי מאוד. כדי לבקר בו צריך להגיע לתפילה או כדאי להגיע למוזיאון היהודי שנמצא בתוך המבנה, והסיור בבית הכנסת הוא גם חלק מהסיור במוזיאון.
אותי לימדו שבית כנסת מסוג זה מכונה "בית כנסת קתדרלה" והסיבה לכך היא שבתי כנסת אלה נוסדו לאחר שיהודי אירופה קיבלו שוויון זכויות ולראשונה הותר להם לבנות בתי כנסת מפוארים ללא הגבלות של גובה ופאר. ואכן היהודים החלו לבנות בתי כנסת אדירים – גדולים, מרשימים, גבוהים ומהודרים, שנראו לא פעם כקתדרלות. לא כאן המקום אולי להיכנס לנושא של אדריכלות בתי הכנסת, אבל כן חשוב לי לספר שקודם ברומא בתוך הגטו הותר ליהודים לבנות בית כנסת אחד. אסור היה לו כמובן להיות גבוה מהכנסייה. אך ליהודים לא הספיק בית כנסת אחד כיוון שנמצאו בקהילה איטלקים, ספרדים ועוד, וכך הם הקימו בתוך מבנה אחד חמישה בתי כנסת. למרות הקשיים, והניסיונות להשפיל את היהודים, היו בתי כנסת אלה מיוחדים ואהובים על בני הקהילה. עם הריסת הגטו, נהרס גם מבנה בתי הכנסת. שרידים ממנו תוכלו לראות במוזיאון היהודי. בית הכנסת היהודי הגדול הוא תחליף למבנה חמשת בתי הכנסת שעמד בגטו. הוא עצום, מרשים וסגנונו אקלקטי ובו מוטיבים אשוריים, מצריים וקלאסיים.
המוזיאון היהודי חשוב גם הוא, כיוון שמספר את סיפורה של קהילה קדומה שפעלה מימי הבית השני ועד ימינו. במוזיאון גם מוצגים רבים כמו פרוכות, תשמישי קדושה ועוד.

קפה גרקו

לפני שנסעתי לרומא אמרו לי כולם כי מה שלא יהיה, מהקפה של האיטלקים אני בטוח אהנה. ואכן זה היה נכון. קודם כל נהניתי מרומא המדהימה. יש בה ארכיאולוגיה והיסטוריה מרתקת, ובה אדריכלות ופינות חמד, אומנות ורחובות שכיף להלך בהם, וגם אנשים נחמדים. וכן, כאדם שאוהב קפה נהניתי מאוד. הטמפרטורה של הקפה המוגש מצוינת, הקפה לא שרוף ובאמת הם מבינים בקפה. שתיתי קפה כמעט בכל פינה. ישנם מקומות פשוטים ומקומות יותר אופנתיים אבל ברומא יש בית קפה אחד ושמו קפה גרקו, על שם אותו יווני שייסד אותו בשנת 1760. בית הקפה פעיל כמעט ברצף למעט תקופה בה האפיפיור סגר את המקום – הוא כנראה לא אהב את ההתכנסויות של הוגי דעות, ציירים, מוסיקאים וסופרים במקום אחד. אבל המקום לא נסגר מעולם ובאמת בקפה גרקו ישבו אנשי רוח ואומנים גתה, ברליוז, ליסט, מנדלסון, טווין, אנדרסון, ואלו רק חלק מרשימה ארוכה. אגב אם אתם שואלים מדוע אין שם אף לא אנגלי אחד זה כי הם העדיפו בית קפה אחר, אך גם הם ישבו כאן. משנת 1953 נחשב בית הקפה למונומנט לאומי, וזה הוסיף כמובן ליוקרתו ויש אומרים גם למחירים. הוא עדיין אופנתי, בעיקר בקרב תיירים, כך אומרים לי. אגב, אני לא ישבתי בו, הוא היה נראה לי הומה מידי!!

הנזיר ברונו "כופר" בעל כורחו

מובן שהלכתי לקמפו די פיורי. כולם אמרו לי שזוהי כיכר יפה, ובבוקר יש בה שוק פרחים ומיני מזונות, ואכן המקום ממש מקסים. כשהגעתי למקום החל לרדת גשם והשמים האפירו, הרמתי את ראשי ולפתע ראיתי את הפסל שבמרכז הכיכר. הפסל שהינו מעיק וקודר ממש התאים למזג האוויר. שאלתי מדוע במקום כ"כ יפה ניצב לו כזה פסל קודר, והתברר לי שזוהי דמותו של הפילוסוף האסטרונום והמתמטיקאי בן המאה ה-16 ברונו. ברונו האמין כי היקום הוא אין סופי, ואמנם קשה להאמין, אך באותם ימים של אינקוויזיציה נוקשה כשהדת הקתולית שלטה נחשבו דעות מעין אלו לכפירה של ממש. ברונו נשפט על ידי האינקוויזיציה, והועלה על המוקד על ידי השלטון החילוני כמובן, כאן במקום זה. בסוף המאה ה-19 איטליה המאוחדת ואולי "חופשית מבחינת דעותיה" זכרה את ברונו וכאן במקום בו נרצח הציבו את פסלו הקודר המספר את סיפורו של שלטון אפל.

הגטו היהודי

ברומא שפע אתרים. רומא הייתה בירת האימפריה הרומית ובירת העולם הקתולי, והותירה לבני רומא ולנו המטיילים שפע של אתרים ארכיאולוגיים, כנסיות מרהיבות, רחובות פסטורליים, מזרקות וכיכרות אלגנטיות, ומה לא. אך מעברה של רומא שרדו גם מקומות נעימים קצת פחות, וגם בהם מומלץ כמובן לבקר, הגם שמקומות אלו לא מעטים. כאן אני רוצה להזכיר את הגטו היהודי. לא יכולתי שלא ללכת לאזור הגטו, היום מרכז כינוס ליהודים, ובו לא רק בית הכנסת הגדול ושרידים מעטים מהעבר, בתי קפה ומסעדות כשרות, אלא בו נמצאת ההיסטוריה של יהודי רומא. יהודי רומא מתפארים בעובדה שהם הקהילה הוותיקה ביותר שעדיין מתקיימת והתקיימה ברצף באירופה, וזה כנראה נכון. משנת 1555 הוכרחו בצו האפיפיור לעבור ממקומות מגוריהם ולהעתיק את בתיהם אל המתחם הקטן הזה. כאן היה הגטו היהודי, ובו הצטופפו אלפים בבתים רעועים, בסמטאות מטונפות ובחשש מתמיד מפני שיטפון מהטיבר הסמוך. הרעיון מאחורי הגטו היה ההשפלה. אך היהודים, על אף השפלתם, המשיכו ליצור, לעבוד ולחיות, וקהילה יהודית שגשגה בכותלי הגטו. בעבר עמד במרכז הגטו מבנה חמשת בתי הכנסת וישיבות. יהודי העיר עבדו ופרנסו את משפחותיהם, וחיי הרוח, החברה והתרבות המשיכו. בסוף המאה ה-19, מסיבה כלשהי, אולי מבושה, ביקשו האיטלקים במסגרת מתיחת פני העיר להרוס את המקום, והיהודים שעכשיו היו בעלי שוויון זכויות שמחו למחוק את העבר. כך הרסו את הגטו היהודי, ורק מעט מאוד שרד ממנו. הגטו נותר המרכז היהודי, הוא עדיין מחבר את הקהילה, ואני כתיירת התרגשתי לסייר בו, לבקר במקום, וגם לאכול במקום מהמאכלים היהודיים המפורסמים.

רחוב מארגוטה

ברומנים שקראתי, בסרטים שראיתי וכמובן בשיעורי ההיסטוריה נתקלתי לא אחת ב"גראן תור" שערך כל ג'נטלמן צעיר אנגלי ואירופאי, כמובן בן המעמד הגבוה. מסע זה החל כבר באמצע המאה ה-17 ונמשך עד המאה ה-19. לפעמים אני חושבת שאולי זה קצת מזכיר את הצעירים של היום היוצאים מהארץ לאחר הצבא למסעותיהם בהודו, במזרח או בדרום אמריקה. גם כאן, יצאו הצעירים [לפעמים גם עם משרתיהם] למסלולים די ידועים. היה זה מעין מסע חובה בקרב השכבות הגבוהות. באזור זה של רחוב מארגוטה הפסטורלי והיפה ישבו לא רק אומנים, כפי שנראה גם היום חיים כאן אומנים, אלא גם רבים מאותם תיירי ה"גרן תור". בעבר ישבו כאן אומנים רבים שלהם חדרי סטודיו, וכאן היה הרחוב הבוהמייני של רומא. היום לאורך הרחוב ישנן גם חנויות עתיקות, בתים ועוד.

גשר פאבריציו

אם הגעתם לגטו היהודי כדאי שתמשיכו מעט הלאה לכיוון הנהר. בקרבת הגטו נמצא גשר פאבריציו, ומספרים שהוא אחד העתיקים ברומא. על הגשר נראית עד היום כתובת ההקדשה שנכתבה בלטינית. הגשר נאה, ושילוב הצמחייה והמים מוסיפים לו חן רב. הוא מאפשר להולכי הרגל [בלבד] ללכת לאי טיברינה, שהוא האי הקטן והמיושב. אם תתקרבו לגשר תוכלו לראות שמעטרים אותו פסלים דו-ראשיים, ואולי מכאן קיבל הגשר את שמו העממי – "גשר ארבעת הראשים". אחר כך אפילו ייחסו את השם לאחד מפרקי התלמוד – והקשר היה הימצאותם של היהודים הן בגטו והן על האי.

האי טיברינה

נהר הטיבר הוא הנהר החוצה את העיר רומא. נהר זה היה כמובן מקור מים שהיווה מקור חיים אך לאורך ההיסטוריה הציף לא אחת את הגטו היהודי ואת רומא בכלל. באמצע הנהר נמצא אי קטן ונחמד - האי טיברינה. בני רומא טוענים כי זהו האי הקטן ביותר שגם מיושב. אמנם לא הלכתי לבדוק זאת אך ראיתי שהוא באמת קטן, ויותר משהוא קטן, סיפורו מעניין. אגדות רבות התפתחו סביב היווצרותו. מספרים כי לאחר מגפה נוראה שפרצה, כמובן כל זה היה בעת העתיקה, נשלחו נציגים להיוועץ עם אל הרפואה. נציגים אלו שבו לרומא עם סמלו של האל – הנחש כמובן, אלא שהנחש חמק מהאוניה. הוא הגיע לאי, ובני המקום הבינו כי על האי יש לבנות מקדש לאל הרפואה, וכך באמת היה. על האי הוקם מקדש לאל הרפואה, והאמת היא שמאז העת העתיקה ועד ימינו כולל ימי הביניים תמיד היה באי בית חולים.

שער טיטוס

ברור היה לי שכשאגיע לרומא אקדיש זמן גם לשער טיטוס. השער המנציח את ניצחון טיטוס על יהודה ובעקבות זאת הרס בית המקדש, וכמובן יציאת היהודים לגלות ארוכה הפך לסמל כבר מזמן. התמונות של השער ותהלוכת המנצחים עם כלי המקדש ובראשם המנורה היו מוכרות לי, אבל להיות שם היה חוויה יוצאת דופן. ובאמת כשהגעתי למקום התרגשתי מאוד, צמרמורת עברה בי, ועיני התמלאו דמעות. מצד אחד חשבתי שהשער מציין את אחד האירועים המכוננים ביות בתולדות העם היהודי, אירוע עצוב וקשה שבעקבותיו גלות ארוכה, קשה, משפילה ורודפת. מצד שני עמדתי ליד השער וכמו שתמיד אמרו לי, למרות זאת, אנחנו עדיין כאן. במשך דורות כך סיפרו לי, לא עברו יהודים דרך השער, אך בשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל, יהודי רומא צעדו דרך השער, הפעם לכיוון ארץ ישראל. מעשה סימבולי זה בא לשים סוף לגלות הארוכה.
על המנורה המרשימה למדתי סמסטר שלם באוניברסיטה, לא אכנס כאן לפרטים, אך חשוב לציין כי היה זה סמל העם היהודי במשך דורות, הרבה לפני שהמגן דוד היה לסמל. המנורה נמצאה בבתי הקברות ובבתי הכנסת הקדומים, ושוב הייתה לסמל מדינת ישראל – דווקא על פי הדגם הזה כאן.

נסיעה לרומא - דיל לרומא - סיור ברומא - נופש ברומא - מדריך לרומא - מסלולים ברומא

אנשי דת

המרכז החשוב ביותר לעולם הקתולי הוא הוותיקן כמובן. ברור שתראו בביקור ברומא נזירים, כמרים ונזירות. בכל פינה ניצבת כנסייה, גם כאלו שכבר אינן בשימוש. הקתוליות והנצרות נמצאות בכל פינה, וגם אם רומא הינה עיר מודרנית וחילונית לא ניתן להפרידה מהדת הנוצרית ומהקתוליות. מובן שכשתגיעו לאזור הוותיקן - כך לפחות אני חוויתי - תראו קבוצות-קבוצות של נזירות, כמרים או נזירים ממסדרים שונים שבאו לבקר במקום החשוב להם כל כך. קבוצות אלו מגיעות מכל העולם, והן כוללות אפריקאים, אסייתים, דרום אמריקאים, ואירופאים כמובן. כולם עולי רגל. באתרים השונים של רומא ראיתי גם אנשי דת שבאו לראות את האתרים התיירותיים וההיסטוריים.

ה-21 באפריל הוא יום ייסוד רומא

מסורת היא כי ב-21 באפריל בשנת 753 לפנה"ס נוסדה העיר רומא. במקרה, בלא משים הייתי בדיוק ביום זה ברומא. כשיצאתי מהמלון עם תוכניות רבות לאותו יום השמים היו בהירים – חשבתי לעצמי "יום אביבי ונעים נפלא לצילומים", והשארתי את המטרייה שכל כך המליצו לי עליה. הכול התנהל כשורה, טיילתי, צילמתי, ונהניתי מהאוויר ומהאווירה. כשהגעתי לכיכר ונציה עליתי במדרגות האנדרטה ואז פתאום בשבריר שנייה משהו קרה. השמים האפירו וקבוצת עננים שחורים התקרבו לכיווני במהירות. הייתי בשוק, חשבתי לעצמי שזה "ממש לא מבשר טובות" הורדתי את ראשי לרחוב ופתאום ראיתי מאות של אנשים שמתקדמים ברחוב, מסוגרים קבוצות קבוצות, בתופים, מחול וחצוצרות, כולם היו מחופשים לסנטורים רומים, אריסטוקרטיות רומאיות, חיילים, עבדים אני חושבת שראיתי אפילו קיסר... האנשים המחופשים נראו מאוד שמחים, הם חייכו, רקדו, צעדו – אפילו טיפות הגשם הראשונות לא הפריעו להם. שאלתי את זה שעמד לידי מה קורה ומי הם, אך גם הוא היה תייר, מספרד, וגם הוא לא ידע. הם צעדו לכיוון הקולוסאום, ואני התחלתי לצלם. ירדתי בריצה במדרגות לראות את התופעה מקרוב, שמתי לב לשלטי החוצות והבנתי שמדובר בחגיגות ייסוד רומא. אך אז הטיפות הפכו לענקיות, וגשם עז החל, בתחילה כל החוגגים הגיבורים המשיכו ללכת ולשמוח, אך פתאום נפתחו ארובות השמיים והגשם הפך לשיטפון. הם המשיכו ללכת, אך החיוכים ירדו מפניהם. היו כאלה שנראו כבר סובלים, כל התיירים החלו לרוץ לקנות מאותם סוחרים שפתאום משום מקום צצו והחלו למכור מטריות, וסרבלי ניילון – ואני המשכתי לצלם ולהתרטב. ה"רומאים" המחופשים – היו שם מאות בכל גיל ומין - החלו יוצאים מהשורות בורחים מהגשם ונעלמים שטופים כשכל האיפור מרוח על פניהם. כשהייתי גם אני רטובה מרגל ועד ראש חיפשתי מטרייה או סרבל ניילון ... וגם אני כבר לא חייכתי האמת היא שבשלב מסוים כבר בכיתי ביום ייסוד רומא.

המשמר השוויצרי

בבואכם לוותיקן מן הסתם תיתקלו במשמר השוויצרי – אלו הם האמונים על הגנת הוותיקן ובעיקר על האפיפיור. כבר בימי הביניים היה ידוע המשמר השוויצרי בחייליו, ושכירי החרב שנודעו לתהילה – הם שירתו בעבור כסף בצבאות השונים. מראשית המאה ה-16 נוסד משמר שוויצרי ששירת את האפיפיור ואת מדינת האפיפיור, ועד היום ישנם חוקים נוקשים בבחירת חיילים אלה. על החיילים להיות קתולים, שוויצרים, והם נדרשים גם להיות בעלי גובה מסוים וגילם נע בין 19 ל-30. חלקם משרתים לתקופות קצרות בעוד אחרים משרתים שנים ארוכות. מדיהם נראים מעט מגוחכים – הם עוצבו בראשית המאה ה-20 בסגנון ימי הרנסאנס והם צבעוניים מאוד, אם כי בדרך כלל הם לבושים ב"מדי ב'" - לבוש פשוט יותר בצבע תכלת.

הזאבה עם רומוס ורמלוס

מספרים כי רומא נוסדה לאחר עוד סכסוך על שלטון וירושה, שבעקבותיו הפכו את האלה ריאה לבתולה וסטלית על מנת שלא תוכל להביא יורשים לעולם, וזו בדרך "נס" הרתה למרס!! אותה ציוו לקבור חיים – כפי שנהגו לעשות לאותן בתולות וסטליות שסרו מהדרך. את ילדיה התאומים רמוס ורומלוס התכוונו להרוג, אלא שהמוציא לפועל כנראה ריחם עליהם ועזבם. את התינוקות מצאה זאבה, הניקה אותם וגידלה אותם. אז איך נולדה רומא? התאומים הסתכסכו, אחד רצח את השני וייסד את רומא. כשעליתי לגבעת הקפיטולינה ראיתי את הפסל, העתק כמובן, כי המקור כבר מימי הביניים היה למוצג מוזיאוני ונמצא עכשיו במוזיאון הקפיטוליני. הפסל של הזאבה והתאומים היונקים הפכו לסמלה של העיר רומא.

בית ההנצחה לקיטס ושלי

כיכר ספניה עמוסה כמעט כל שעות היום והערב בתיירים, ובעבר הייתה המוקד המרכזי של מה שנקרא אז "הגטו האנגלי", במאות ה-18 וה-19 התגוררו כאן אנגלים רבים, חלקם הגיעו לרומא במסגרת "הגרנד תור" ואחרים באו כדי לקבל השראה מהעיר הנצחית. לצד האריסטוקרטים והעשירים נמצאו כאן הרבה אומנים, מוסיקאים, סופרים ומשוררים. ג'ון קיסט אחד המשוררים החשובים של התקופה הרומנטית שכר כאן ממש בפינה ליד המדרגות הספרדיות את דירתו, והתגורר בה מספר חודשים. הוא בא לכאן עם חברו ג'וזף סוורן בהמלצת רופאו. קיטס היה חולה שחפת והאוויר של רומא נחשב היה לבריא וטוב יותר. בשנת 1821 הוא שכר את המקום ומת בו לאחר מספר חודשים. ב-1903 רכשה את הדירה אגודה המנציחה את פועלו, ועד היום משמש המקום כמוזיאון. אגב, אני ביקרתי במוזיאון, ואמנם אם אינכם מתעניינים בנושא זה אולי זה לא יעניין אתכם, אך בדירה ניתן לראות את חדרו של קיטס שנפטר בן 25, ובו מיטתו ומסכת המוות שלו. כמו כן במקום ספרייה גדולה ואוסף פרטים העוסקים לא רק בקיטס אלא גם בשלי וביירון.

להיות Smart ברומא

אין ספק שהדרך הנוחה ביותר לנהיגה ברומא היא על גבי אופנועים או במכוניות הקטנות כמו הסמארט. לפני שנסעתי לרומא ישבתי עם חברה שהייתה שם קודם – היא צילמה את המכוניות ושאלתי אותה לשם מה. היא סיפרה לי שהתלהבה מהמכוניות הקטנות שהיו שם, בכל פינה וסמטה. בתחילה לא ממש הבנתי – אבל כשהגעתי לרומא לא יכולתי שלא לשים לב לכלי הרכב הקטנים המיועדים לשני אנשים [בקושי], ולכל האופנועים. ברומא הרחובות צרים והתנועה סואנת, אך בכל זאת נראה כי זה לא נורא כל כך. רבים נוהגים באופנועים, ובמכוניות קטנות וחמודות אלה, וזה נראה קל יותר ונוח יותר.

קרית הותיקן

פונטנה די טרווי

ויטוריו עמנואל השני

ויטוריו עימנואלה השני היה המלך הראשון של איטליה המאוחדת. הוא היה אהוב מאוד על בני עמו – כך נראה לי [כך גם שמעתי וקראתי] ובאמת לכבודו הקימו את האנדרטה האדירה מאחורי כיכר ונציה. האנדרטה היא נקודת ציון מרשימה בעיר אך הייתה סביבה ביקורת רבה. במרכז האנדרטה ניתן לראות את ויטוריו עימנואלה, פסל כמובן, רוכב על סוס. כשהיה נער חי בפירנצה, וכבר אז גילה התעניינות בפוליטיקה ובצבא. הוא הצטרף לצבא ולחם במלחמה על אחדותה של איטליה. לאחר כישלון אביו במלחמה הראשונה על אחדות איטליה והתפטרותו, החליפו ויטוריו עימנואלה. הוא הוביל אחר כך את איטליה לקראת איחודה ומהר מאוד הפך לסמל איחודה של איטליה. הוא נפטר בשנת 1878 ונקבר בפנתיאון. בסוף המאה החלו בבניית האנדרטה לכבודו, שהסתיימה בשנת 1935.

כיכר דל פופולו

כיכר דל פופולו כלומר כיכר העם, היא כיכר רחבה ונאה. הכיכר הייתה במשך דורות שער הכניסה לרומא. עולי רגל, מבקרים סוחרים וכל מי שבא לרומא מצפון נכנס דרך שער דל פופולו שנמצא בצפון הכיכר. כיכר מרשימה זו הייתה המראה הראשון שאותו ראו הנכנסים לעיר. האזור כולו היה מוזנח במשך מאות שנים, האפיפיורים שהחלו לשפר את פני העיר טיפחו גם את הכיכר. במשך מאות שנים עברה הכיכר עיצובים מחדש, שיפורים ותיקונים עד למראה הנוכחי במאה ה-19. בכיכר גם אתרים חשובים ככנסיית סנטה מריה דל פופולו, ומדרום הכנסיות התאומות. במרכז הכיכר ניתן לראות את האובליסק המצרי בן תקופתו של פרעה רעמסס שאותו הביא אוגוסטוס לרומא. האובליסק הועבר לכיכר זו במאה ה-16. הכיכר גדולה וצורתה אליפטית. הוויה דל קורסו מחברת את הכיכר אל כיכר ונציה שמדרום. לאחר צעידה ארוכה וסיור מבוקר הגעתי אחר הצהריים לכיכר דל פופולו. כאן יכולתי לנוח, לאכול את הסנדוויץ' שלי, ולהביט על ההולכים ושבים, רבים מהם היו תיירים כמוני. בזמן שישבתי לצד אחת המזרקות ראיתי שבדיוק באותו זמן בונים במת ענק לחגיגות ייסוד רומא. כאן מתקיימות הופעות רבות, וכאן נפגשים ה'חברה', כך אמרו לי. אבל כאן, במקום שבעבר היה גם מקום הוצאות להורג, מתקיימות אסיפות והפגנות.